ביאור שטיינזלץ על נזיר נ״ה

1 לימא כתנאי האם נאמר שמחלוקת תנאים היא בענין זה, שכן שנינו: הנכנס לארץ העמים באופן שהוא נמצא בתוך שידה תיבה ומגדל שאינם מקבלים טומאה, רבי מטמא אותו, ור' יוסי בר' יהודה מטהר. מאי לאו האם לא בכך נחלקו: רבי שמטמא אותו סבר משום אוירא האויר עצם השהות בה גזרו טומאה, והרי אדם זה נמצא בחלל ארץ העמים, ואילו ר' יוסי בר' יהודה סבר סבור משום גושא הגוש, האדמה גזרו ולא משום עצם השהות בה, ולכן אינו טמא, משום שהתיבה חוצצת בינו לבין האדמה שלא ייחשב גם כמאהיל עליה?

2 ודוחים: לא זה הסבר מחלוקתם, כי אפשר לומר דכולי עלמא שלדעת הכל משום גושא הגוש, האדמה גזרו, והמחלוקת ביניהם היא דווקא משום שנכנס בשידה תיבה ומגדל, וטעמם: מר סבר חכם זה, ר' יוסי בר' יהודה, סבור שאהל זרוק, דבר המאהיל על הטומאה באופן שאיננו קבוע במקום אחד ועובר על פניה — שמיה שמו, נחשב אהל ולכן הנכנס בתיבה לארץ העמים — האוהל חוצץ בינו לבין הטומאה, ואין האדם היושב בתיבה נטמא. ומר סבר וחכם זה, רבי, סבור אוהל זרוק לא שמיה אין שמו, אינו נחשב אהל, וכאילו לא היתה חציצה כלל בינו ובין הטומאה, והרי הוא כמאהיל על אדמת ארץ העמים ונטמא על ידי כך.

3 ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על מעל פני המת באהל, כלומר, באופן שהאהילה עליו — טמאה ונטמא כל מה שבתוכה, ואם היתה מונחת והאהילה מעל המת — טהורה וחוצצת בפני הטומאה. משמע שאוהל זרוק אינו נחשב לאוהל לדעת ר' יוסי בר' יהודה, והרי זה בניגוד לדברים שאמרנו קודם.

4 ואם כן אי אפשר לפרש את מחלוקת רבי ור' יוסי בר' יהודה כפי שפירשנו עתה, אלא צריך לומר: דכולי עלמא שלדעת הכל מטמאה ארץ העמים משום אוירא חללה, ובזה נחלקו: מר סבר חכם זה, ר' יוסי בר' יהודה, סבור: כיון שלא שכיחא מצוי שייכנס אדם בדרך זו — לא גזרו ביה רבנן בו באופן כזה חכמים, ומר סבר וחכם זה, רבי, סבור: אף על גב דלא שכיחא אף על פי שאין זה מצוי — גזרו ביה רבנן בו חכמים.

5 והתניא ואכן כן שנינו בברייתא לדרך זו, וכשיטת ר' יוסי בר' יהודה: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל — טהור, אם נכנס בקרון ובספינה ובאיסקריא אניה גדולה — טמא כיון שהוא דבר מצוי. הרי שהגזירה תלויה בשכיחות הדבר, שבשידה תיבה ומגדל אין רגילים להיכנס ולכן לא גזרו בהם, מה שאין כן בקרון ובספינה.

6 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר נוסף במחלוקת רבי ור' יוסי בר' יהודה: שלדעת כולם גזרו על ארץ העמים משום גושה, ואוהל זרוק נחשב אוהל, ולכן היה צריך להיות טהור לכל הדעות, ואולם הכא כאן בעניין אחר נחלקו, בחשש שמא יוציא החוצה את ראשו ורובו מן השידה, התיבה, והמגדל לשם לארץ העמים פליגי נחלקו.

7 והתניא ואכן כן שנינו בברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל — טהור, עד שיוציא לשם ראשו או רובו. ורבי שמטמא — סבור שיש לחשוש שמא יוציא ראשו, וייטמא מפני ספק זה.

8 א שנינו במשנה שנזיר שנטמא בטומאות שאין נזירותו נסתרת בהן ובכללן ימי צרעתו, מתחיל ומונה מיום שנטהר ואין ימי טומאתו עולים לו למנין ימי נזירותו. אמר רב חסדא: לא שנו דבר זה לענין מי שהיה מצורע אלא דווקא בנזירות מועטת של שלושים יום, לפי שצריך לגלח את שיער ראשו להיטהר מצרעתו, ולכן מונה שלושים יום נוספים לגידול שיער הראוי לתגלחת נזיר. אבל בנזירות מרובה שאחר שגילח לצרעתו נותרו לו עוד שלושים יום ויותר של נזירות, באופן שיוכל שערו שוב לצמוח — מיסלק נמי סלקין ליה לעלות, גם כן עולים לו הימים הללו ואינו צריך להשלים כלל את ימי צרעתו.

9 מתיב מקשה רב שרביא, והרי שנינו: מתחיל ומונה מיד, ואין ומבטל בהן את הקודמין. ונברר: במאי במה מדובר? אילימא אם תאמר כי מדובר בנזירות מועטת — הלא קבעי צריך גידול שיער של חודש לפחות, וזה לא היה כאן, שהרי גילח את שערו כשנטהר מצרעתו, ולפיכך הרי בפועל מבטל בכך את הימים הקודמים!

10 אלא לאו האם לא מדובר בנזירות מרובה, וקתני ושנה: מתחיל ומונה מיד שמעתה מתחיל להשלים ימי הנזירות, ואין ימי צרעתו עולים למנין זה! ומעירים: הוא, רב שרביא, מותיב לה הקשה אותה קושיה והוא זה שגם מפרק לה תירץ אותה: מה שרב חסדא העמיד את משנתנו בנזירות מועטת, שמצד אחד אינו סותר מה שנהג כבר נזירות, ומצד אחר אין ימי ספרו וגמרו עולים לו למנין הנזירות, כוונתו כגון בנזירות בת חמשים יום, דיתיב עשרין שישב עשרים יום בנזירות, ואיתילידא ביה ונולדה בו צרעת, ואז מגלח על צרעתו, והדר יתיב תלתין יומין וחוזר ויושב שלושים ימים של נזיר. ואין עוד להקשות: והרי בנזירות מועטת צריך גידול שיער, דהא אית ליה שהרי יש לו בסוף מניינו גידול שער במשך שלושים יום.

11 מתיב מקשה רמי בר חמא, שנינו במשנה: נזיר שהיה טמא טומאת מת בספק, שלא ברור אם אכן נטמא, ומוחלט בספק, שנצטרע, וספק אם נעשה מצורע מוחלט,